הבנות בתחילת הדרך / קוקה הירש

(16/06/2018 23:57)

ימיה הראשונים של לכיש אופיינו במעשי בראשית רבים ואנו הבנות היינו חלק נכבד בבריאה זו.

בימים הראשונים של היאחזות התגוררנו באהלים. העבודה הראשונה הזכורה לי - מתיחת גדר התיל מסביב לישוב. כמובן, הבנות מילאו תפקידים "מסורתיים" לבנות - מטבח, חדר אוכל וכו' אך היות והינו רבות, מצאו לנו עבודות שונות ומשונות:

עבודת סיקול הקרקע - עבודה סיזיפית ללא סוף. אספנו אבנים בשטח, הולכות  בעקבות הטרקטור הנוסע רתום למזחלת, וממלאות אותה. כך עבדנו לא רק בשדותינו בלבד אלא אף לשדות אמציה נשלחנו במשאית הצבאית. בהמשך, משהחלו לבנות את הצריפים אנו היינו ממלאות סלי חול בשביל לרצפם.

אז הגיע תור הנטיעות. את כל העצים בחורשות אשר בסביבת הכפר נטענו אנו, במו ידינו. בהקשר זה, בלתי נשכחים הם דווקא הבנים, אשר ממקום מושבם בתצפית על התל, מזוינים במשקפות, בולעים את מראה הבנות העובדות ללא חולצות בשטח העלייה לכפר.

מחזה נוסף שנחקק בזיכרון הוא לאחר שהוחלט להקים גן-ירק. בני גוטמן הביישן והזכור לטוב, יוצא לשטח מוקף בעדר בנות צחקניות ורעשניות.

בלילות, לאחר ימי עבודה מפרחים, היו משמרות השמירה בעמדות אשר בשטח המחנה. מידי כמה שעות התבצעה החלפה בעמדה. החורף היה גשום וקר, (דובונים עבים, נעימים, מחממים ועמידים לגשם... לא נולדו עדיין) היינו לובשות שינלים (מעיל צבאי אנגלי). אך כדי חלילה לא לבטל זמן, השעות בשמירה נוצלו היטב לסריגה. אני זוכרת שבליל שמירה אחד סרגתי סוודר לאחי.

הסריגה והרקמה היו פק'ל קבוע לבנות, לכל עבודה בשמירה, בשדה, במשק ובכלל. בכל ערב היו הבנות מגיעות לחדר האוכל מצוידות במלאכת יד ותוך כדי שיחה, אסיפה, שירה או ריקודים מנצלות את הזמן למלאכה.

כשהחלו לעבד את שדות הפלחה, הכניסו לצוותים את הבנות. היה לקט הסורגום - בבוקר אורי לוי (שהיה מרכז הפלחה) הביא אותנו לשדה בכרכרה עם סוסה ואנו הבנות נשארנו בשטח כל היום ללקט את מה שנפל משיני הקומביין, מעשה נעמי. בינתיים אורי היה חוזר לכפר ומביא בכרכרה גם את ארוחת הצהרים.

בנות עמדו על הקומביין לקשור שקי גרעינים, ולהחליף שקים מלאים. עבדנו בצוותים עם עובדי כיבוש הקש. במיוחד זכור קטיף החמניות עוד בטרם היה מיכון לקטיף. הבנות היו קוטפות ראשי חמניות במזמרה וזורקות לעגלה שהיתה מתקדמת לאיטה. היו ימים של ישיבה על טרקטור זחל כאבטחה לעובד, גיבוב שטחי קש עם מגוב ידני, ועוד כהנה וכהנה עבודות פלחה שונות.

הנכבדות מכולן היו הבנות אשר יצאו ליום שלם במרעה הבקר, השכם בבוקר, רכובות על סוסות עם בן –דב והכלבים, ביניהן-שחור'קה-היא מרים שכטר.

לעומתן, היו הפסטחיות-עובדות הדיר- ביניהן יעל פאר. עבודתן היתה כפוית טובה שכן הריח היה בלתי נסבל, החליבה כמובן בידיים והשעות קשות.

והיה הנוי, שהיה משאת נפש כל בת. באוגוסט, בשנת העלייה, נשלחתי לקורס נוי בבית דרס. כשחזרתי , גובש צוות הנוי - רנה יבלון, אילנה רוזלמן ואני, ונטענו את כל שטח המחנה (כעת בסביבות המשרד).

כאשר השתחררנו מהשירות הצבאי וההיאחזות הפכה לקיבוץ, נוצר עודף רב של ידיים עובדות נשיות ואנו נשלחנו לעבודה במקומות שונים. עבדנו בקטיף הכותנה  בחוות הזרע (טרם היות הקטפות) בידיים כמובן. בנות בוגרות מקווה ישראל אשר ידעו את מלאכת ההרכבה נשלחו לעבוד במשתלת קק'ל. עבדנו בקיבוצי הסביבה. אינני שוכחת את ימי הוצאת הגזר בקיבוץ גת-בקלשון וביד כמובן (כמו בספור הילדים). זכורה לי מנהלת גן-הירק בלימה, שהיתה "אחלה גבר", וכמה צחקנו כאשר אנשי המשק הסבירו לבניהם שאנו באים לעבוד כחניכים כי הרי לא נאה לקיבוץ להעסיק פועלים. גם בגלאון ובבית גוברין עבדנו בנטיעות ובקטיף פירות.

ובקיבוץ הפרטי שלנו, נולד ענף חדש: כביסה ומחסן בגדים. כל עוד היינו חיילים, שלחנו את בגדינו למכבסה צבאית, ואילו כעת מצאו פתרון: הבנות יכבסו! היינו מרתיחות מים בדודים גדולים עם פתיתי סבון ובתוכם "מבשלים" את הכביסה ממוינת לסוגים. לאחר מכן היינו עומדות ליד הכיורים הגדולים ומשפשפות עם קרש כביסה. לבסוף, שוטפות ותולות ואפילו מעמלנות את הנחוץ. לא פעם כשהיינו מוציאות עם מקל ארוך את הבגד היה מתלבש על המקל שרוול שהחליט להיפרד מן החולצה, או שהיו נשרפים בגדים בתחתית הדוד. אחרי התליה והייבוש היה מגיע קטע הקיפול והגיהוץ. הייתה לנו מתפרה- הקיבוץ קנה מכונת תפירה (רגלית כמובן) והבנות היו מגהצות. אי אפשר לספור את הפעמים בהן חולצת השבת היפה של מן דהוא נשרפה בגיהוץ ואז היו צעקות ובכיות. עם השנים התקדמנו וקנינו מכונת כביסה ומסחטה, בנינו מבנה חדש למכבסה, אבל עניין הגיהוץ עדיין נשאר. אגב, גם כאשר עברנו לבתינו היינו באות בערבים לגהץ במחסן הבגדים מפני שלשם הגיע בערב חשמל מהגנראטור.

כאשר היינו כבר אמהות, הפך ענף הסניטציה לענף מבוקש. התפקיד היה לנקות את המקלחות. הייתה מקלחת לבנים ומקלחת לבנות. (סיפור המים החמים לרחצה הוא בפני עצמו), וכן לנקות את בתי השימוש. להבנה: בתי השימוש היו צריפונים בחוץ, ללא מים זורמים, ובהם חור "בול קליעה". כל עבודות הניקיון האלה אפשרו לאמהות גמישות בשעות. כי הרי לא היו מטפלות לתינוקות, אלא בעצמנו היינו צריכות להתאים את צרכי התינוקות ורצונותיהם לשעות העבודה שלנו: או סניטציה בבוקר כשהתינוקת ישנה, או מטבח ערב לאחר שכבר נרדמה.לזוגות עם ילדים היה סדר יום שונה קצת משל האחרים. בני הזוג אף פעם לא אכלו ביחד את הארוחות. אחד תמיד נשאר לשמור על הצאצא. את החיתולים כיבסנו כמובן ביד (הימים ימי טרום טיטולים). גם מטרנה ואבקת חלב עדיין לא היו ידועים לנו, לכן היינו צריכות להכין כל פעם ארוחה מחלב. ובלילה, כשתינוק רצה לאכול, הוא היה צריך להתאזר בסבלנות רבה עד שהאוכל יתחמם על הפתילייה.

כאשר עברנו סוף סוף לבתינו, הרגשנו הקלה גדולה, לפחות ההורים הצעירים. לא שאז נגמרו כל הקשיים, אך זה כבר לסיפור אחר. היום, בהתבוננות לאחור, מסקנתי היא שכשצעירים והזמן עובר, נשארים רק הזיכרונות הטובים והקשיים נראים כלא היו. אני זוכרת.