מצב הבטחון בלכיש ממלחמת ששת הימים ועד היום / רן שאול

(08/06/2018 12:38)

עד מלחמת ששת הימים הוחזק הביטחון המרחבי באזורינו ע"י שתי בט"שיות שסירו לאורך קו התפר.

ערב המלחמה היה חשש שהירדנים מתכננים פלישה לאזורינו ולכן תוגבר המערך המרחבי בטנקים ובנגמ"שים.

סיום המלחמה יצר אצל רבים תחושה של ביטחון. חברים הפסיקו לשאת נשק ביציאתם מהכפר, דבר שלא היה מתקבל על הדעת לפני כן. טרקטורים עיבדו את הפלחה ללא שמירה. רועים ערבים רבים נכנסו לרעות בתוך תחום הקו הירוק.

הייתה תחושה, מדומה, של ביטחון לצד הרגשה של אבדן שליטה ביטחונית של הגוש. תחושת הביטחון השבירה נעלמה ב-1968 כאשר בין מרשה לבית גוברין הוטמן מוקש ע"י בדואים והם סולקו מהאזור. המוקש התפוצץ על סיור של צמרת הג"ה וגרם לארבעה הרוגים.

האווירה הרגועה השתנתה במהירות והוחלפה בחשדנות וחששות מחודשים. נתיבי החקלאים נבדקו כל בוקר ע"י חבלנים. טנקי מורג חרשו את הדרכים, ונאסרה הנסיעה בדרכי עפר לפני פתיחת הציר ע"י כוחות ההנדסה.

בלכיש קמו שתי אסכולות מרכזיות לגבי תפיסת הביטחון היישובית:

היו שביקשו לאסור כניסה של תושבי שטחים לכפר, לעומתם אחרים שביקשו לקרב את תושבי השטחים על מנת ליצור אוירה חיובית שתמנע מעשי איבה.

 

כמו בכל ויכוח בין יהודים, לחברים רבים היו יותר משתי דעות לכל אחד.

באספות הכפר היו ויכוחים ערים, שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, בנושא העסקתם של ערבים ובני מיעוטים במשקים הפרטיים. החלטת הרוב הייתה: לא לאפשר את העסקת בני מיעוטים במשקים הפרטים ולבסס את העבודה על עבודה עברית בלבד.

 

שנות ה-70 היו שנים קשות יחסית בביטחון האישי באזורינו. מי ששמר על הגבול היו יחידות מילואים של הצבא. יחידות טובות יצרו תחושה טובה לעומת יחידות אחרות שהיו טובות פחות. כאן, בלכיש, היו פגיעות ברכוש בעיקר ע"י הצתות שהלכו והתרבו לקראת סוף שנות ה-70. אז גם נרצחו בני הזוג הדסה ואוריאל ברק, שטיילו באזור בית גוברין.

בזמן מלחמת יום כיפור הביאה הקרן הקיימת בדואים, שירעו עם עדריהם עד לשטחי הגדר. כמו כן, העסיקו שומר ערבי, תושב השטחים, בתל לכיש. שומר נאמן שהתפרנס במשרה חלקית גם מפריצות וגנבות.

ככלל, שנות השבעים היו שקטות יחסית. השמירה בלכיש הייתה רגלית בתחילה ואחר כך בפטרולים ממונעים. גנבות ליליות כמעט שלא היו. שומר שכיר, שמומן ע"י המדינה, היה דמות קבועה בחיי היום יום וזמן רב היה זה קנדי ש"קנה" לעצמו מקום במרקם החברתי בלכיש.

 

שנות ה-80 היו שנים רגועות. רבים הרגישו שהשמירה מיותרת. היו מי שהגדילו לעשות והיו יוצאים לשמור חמושים בנשק וכרית וזאת למרות שבאותה תקופה, צפונה צפונה מאיתנו, בבית שמש, פעלה כנופית צוריף הידועה לשימצה.

תחושת הביטחון הסתיימה ב-1988, עם רצח אלי כהן ז"ל ממושב שקף, בזמן שריסס בלילה בכרמו.

אנשי שקף ואמציה, שעד אז איפשרו כניסה של תושבי השטחים לתחומי ישובם ואף הלינו אותם במשקים, קיבלו החלטה דרמתית הוציא מתחומם את העובדים הערבים ואסרו על כניסתם באופן מוחלט.

 

שנות ה-90, מאז האינתיפדה הראשונה, הייתה תקופה של גל גנבות בכל המרחב. מה שהחל כגנבת בבקר וכוורות המשיך לגנבת טרקטורים, מכוניות, טרקטורונים ומיולים. לכיש לא הייתה יוצאת מן הכלל וגם כאן פעלו גנבים, שהגיעו מעבר לקו הירוק וגנבו ללא מפריע.

מג"ב, שקיבל את האחריות על המרחב כבר בעשור הקודם, איבד את האחריות על מרחב שקף לטובת פלוגה צבאית. דבר זה הבטיח הגנה טובה לשקף, אבל יצר בעיות בתאום גזרתי.

באותה תקופה הרב"ש של הישוב היה אבנר רוזנפלד. אבנר, שידע להשיג מימון לשומר השכיר של הכפר שלושים שנה קודם לכן, השכיל להשיג מימון לבניית גדר חדשה סביב כל הישוב. דבר זה נתן לנו יתרון משמעותי במלחמתנו בגנבות. בנוסף לכך, חברים התארגנו למארבים ולפעילויות ליליות. וזה הצליח להוריד משמעותית את כמות הגנבות.

 

שנת 2003 הייתה שנת מפנה ביחס השלטונות אל לכיש כאשר הוכרזנו כ"ישוב קו תפר". לכיש הייתה לישוב היהודי הרחוק ביותר מהגדר שנהנה מהגדרת "ישוב קו תפר" וזה זיכה אותנו בסל תקציבים משמעותי שאיתו זכינו למימון מורחב, לרכב חדש, לגדר משודרגת, ובימים אלו קיבלנו מימון לכביש אספלט שיקיף את כל הישוב לאורך הגדר.

 

כיום, לאחר השלמת גדר ההפרדה לאורך הקו הירוק, יש לנו הגנה יחסית טובה מצד מזרח. בכל זאת הבקר סובל עדיין מגנבות כמעט יום יומיות. פלוגת ל"ו קיבלה החלטה על סדר עדיפות שונה, שהעביר אותה לאזורים אחרים. נוצר חלל ביטחוני, שאותו מזדרזים לנצל ישראלים, יהודים ובדואים, בעיקר לגנבות חקלאיות. הנהלת לכיש השכילה לממן שמירת שדות, כך תושבי לכיש ממשיכים ליהנות מביטחון יחסי טוב.