הלב מרגיש לכיש

בעיות הבטחון בלכיש / שמעון (שמעל׳ה) יבין

(08/06/2018 11:33)

למה ללכיש?!!!

קצת הסטוריה. הנח"ל הוקם בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת בגלל שתי סיבות:

א. לאחר פרוק הפלמ"ח היה צורך להקים מסגרת שתקלוט את חניכי תנועות הנוער המאורגנים בגרעינים, שחונכו לעלות להתישבות או להשלים קיבוצים קיימים, ותאפשר להם לשמור את קיומם כגוף מאורגן, בצבא.

ב. הצבא, במסגרת הנח"ל, לקח על עצמו להקים האחזויות במקומות מרוחקים ובעיתיים במיוחד, סמוך לגבולות המדינה, ללא זיקה לזרם התישבותי-פוליטי.

קמו האחזויות ע"י גרעינים קיבוציים, אך לא היו גרעינים מושביים!!!

 

בשנת 1952 אירגנה תנועת המושבים גרעין ראשון של בני מושבים ושל בוגרי בתי-ספר חקלאיים שהתגייסו לנח"ל. עם תום שרותו השלים הגרעין את מושב "ניר בנים". גרעין "רגב" היה הגרעין השני, שהתגייס בשנת 1953. היינו בהחלט בנים חורגים בנוף הקיבוצניקי של הנח"ל.

המנגנון המשבץ בנח"ל שמח לשלוח אותנו לשדה בוקר, ישוב בודד ומרוחק בנגב, שלא השתייך לשום תנועה פוליטית מיישבת.

באותו זמן החליט בן-גוריון ללכת לשדה בוקר והצבא החליט לשלוח גרעין נח"ל לשמור עליו. גם אנחנו שמחנו על השיבוץ הזה. כשתמה שנת שרותנו, קרא לנו בן-גריון ואמר: "אתם תלכו להקים האחזות ע"י בית גוברין, במסגרת הקמת חבל לכיש". החבל היה באותו זמן רק בשלבי תכנון. עד שיגיע זמן העליה להאחזות, שלחה אותנו מזכירות התנועה למושב תדהר, שתושביו היו עולים חדשים ממרוקו. הם "הופנו" לשם במסגרת התוכנית ליישוב הנגב. הם גרו ב"בדונים" וב"פחונים" ועסקו בבנית בתי המושב, אך בחרו לעבור לגור בבאר שבע. המושב נשאר ריק!

 

1954 הייתה שנה של אי-שקט בגבולות, ישוביי-הספר סבלו רבות מהתנכלויות מחבלים. ואנחנו, גרעין של צעירים, מתיישבים במושב בנוי, עם חלקות אדמה מרושתות ונוחות מאד לעיבוד, מרכז צפון הנגב, מקום קלאסי למושב, ממש ב"שמנת". לכן החליט הגרעין שזהו מקום טוב ביותר לבנות בו את עתידנו. בטקס חגיגי במיוחד, במעמד מזכיר התנועה, י.קורן, חגגנו את עלייתנו ל"תדהר", שבה נגשים את חלומנו.

 

הראשון ביננו שהבין את הטעות בכיוון ובמעשה היה אליעזר רגב ז"ל, שעמד על כך שמקומו של הנוער (אז עוד היינו "נוער") הוא בנטילת חלק בהגנה על גבולות המדינה ולא להתישב ב"שמנת". דעתו לא התקבלה. הוא לא השלים עם מצב זה ומאחר שהיינו במסגרת הצבא, הוא התנדב לגדוד הצנחנים ואותנו השאיר "בשמנת".

התגברות ההתנכלויות של ערבים לישובי הספר, פעולות התגמול של הצנחנים וצעדו של אליעזר רגב, כל אלה גרמו אצלנו להתעוררות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. כך שבקשתו של לובה אליאב, שמונה למנהל הקמת "חבל לכיש", שנתנדב לעלות לשנה להאחזות ליד תל לכיש ואח"כ הסוכנות תדאג ליישב אותנו במקום מתאים, (מאחר שלכיש, לדעת המוסדות המיישבים ,אינה מקום ראוי למושב) באה בזמן מתאים. הכוונה הייתה, ליצור במזרח החבל רצועה של שלוש האחזויות, קרוב לגבול ירדן, שעליהן יוטל להפסיק את החדירה החופשית של מחבלים וגנבים לשטחים של מזרח החבל הפרוע, שנקרא אז "טקסס", ולשמש מגן למושבים ולעיר "קרית-גת", שעמדו לקום .

לבקשתו של לובה אליאב ובליוויו הצמוד יצאנו על משאית מ"תדהר" לראות את המקום.

ירדנו מהמשאית בערך במקום שעומדים היום הבתים של משפ' שאול וקדם. עמדנו על שפת הגבעה, אורני הקק"ל לא היו, והנוף שראינו משם, מה אגיד לכם – "חבל על הזמן". לובה סיפר שם על המטרות של יישוב החבל ועל בעיות. סא"ל אורי בר-און מנהלל עמד על תפקידה הבטחוני של ההאחזות: בימים רגילים למנוע חדירת מסתננים ובשעת חרום, מאחר שצה"ל צופה שירדן תפלוש עם טור שיריון מכיוון אמציה לעבר אשקלון, אנחנו "נבלום" פלישה זו. לשם כך קיבלנו יותר מאוחר שני תותחים נגד טנקים, משנת 1942, שהשתתפו בקרב לבלימת הגרמנים בגבול מצרים והם שכנו בכבוד רב בלכיש, בתקופת הקיבוץ.

יוחנן פיין מנהלל, שהיה מנהל המשק החקלאי ב"תדהר", בא איתנו לביקור בלכיש. בעוד אנחנו יושבים במגרשו של אהוד שאול, שומעים ספורים ונהנים מהנוף, חזר יוחנן פיין מסיור שעשה עם הג'יפ שלו על הגבעות מסביב ובפיו בשורה: "אם הצבא והסוכנות יסכימו לפרוש את הישוב על פני השטח שהיום נקרא "רחוב הותיקים", אפשר לעשות כאן מושב עם מגרש קטן למבני משק ליד הבית, לא בדיוק כמו בנהלל, אבל אפשר מושב".

חזרנו ל"תדהר". הנוף היפה וגודל המשימה פילגו את גרעין. חלק מהחברים חתמו קבע ב"תדהר" וחלק ראה צורך להענות לאתגר. המצדדים בהליכה ללכיש חויילו מחדש והועברו לקיבוץ "עין-גדי", שם נמצא כבר גרעין "ערבה". יתר חברי גרעין "רגב" פוזרו בצבא. השהות ב"עין-גדי" הייתה תקופת הכרות ואיחוד בין הגרעינים. העבודה הייתה בסיקול אבנים.

 

ההכנות של הסוכנות ושל הצבא תמו. ליום העליה עברו הגרעינים מ"עין-גדי" ל"בית דרס" וב-6.6.1955, לאחר מסדר מפואר, יצאה השיירה הצבאית מ"בית דרס" ומאשקלון יצאה שיירת המשאיות של הסוכנות עם צריפי המגורים.

"הכוחות" נפגשו בצומת "פלוגות", שהיה אז שומם ונידח, וביחד יצאו ללכיש ולאמציה. המשימה הראשונה הייתה להקים גדר בטחון מסביב למחנה ההאחזות. לעבודה זו גויסו גם חיילי מפקדת פיקוד הנח"ל. פועלי הסוכנות החלו בהקמת צריפי המגורים, מגדל המים וחדר אוכל. בינתיים הוקמו אוהלי מגורים זמניים לחיילים ואוהל חדר אוכל. הסוכנות הביאה סוסים וכלים חקלאיים לסוסים. תפקידנו היה לאלף אותם ולהרגיל אותם לעבודה חקלאית, כדי לחלקם במושבי החבל.

ב- 8.6.1955, ברוב הדר ופאר והתרוממות רוח, התקיים טקס העליה ל"לכיש", בנוכחות סגן שר הביטחון, שמעון פרס ואלוף הפיקוד, אסף שמחוני ז"ל.

 

משימות הביטחון עוד יעמדו בחיי המדינה שלנו זמן רב. קבוצת הצעירים שעלתה ללכיש הראתה שנוער יכול לשלב במעשיו דאגה לעתידו האישי יחד עם דאגה לעתיד המדינה שלו.

על האירועים הקשים שעברנו מעת העליה על הקרקע ב-6.6.1955 ועד לכניסה לבתים בפברואר 1960 – בפעם אחרת.