היסטוריית לכיש

 | עדכון אחרון: 28/06/2023 18:17

ההיסטוריה של לכיש פרוסה על פני אלפי שנות ההתיישבות, עמים שונים, תרבויות אחרות. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על ישוב שהיה קיים כאן כבר מהתקופה הנאוליתית (7500-4000 לפנה"ס). בתקופת הברונזה (3150-1200 לפנה"ס) לכיש היתה עיר חסות מצרית והיא מוזכרת לראשונה "במכתבי אל עמרנה" שבמצרים העתיקה (המאה ה-14 לפנה"ס).  

בתקופת מלכות יהודה, לכיש היתה עיר מבצר - אחת הערים המבוצרות ביותר ביהודה. לכיש זכתה לפרסום העולמי בזכות תבליט ענק שנחשף בטרקלין האירוח בארמון המלך סנחריב שבנינווה המתאר את כיבוש לכיש בשנת 701 לפנה״ס. מעדויות היסטוריות וארכיאולוגיות עולה כי אבותיהם הקדומים של מתיישבי מושב לכיש עסקו בגידול ענבים לפרנסתם. במובן זה, אפשר לומר שתושבי מושב לכיש של היום ממשיכים את דרכם.

נפילת לכיש כפי שמופיעים בלוחות סנחריב, 701 לפנה״ס.

פרט מלוחות סנחריב המתאר את כיבוש לכיש. ניתן להבחין בחלקה העליון של התמונה בגפנים. הלוחות מוצגים במוזיאון הבריטי בלונדון.
By Osama Shukir Muhammed Amin FRCP(Glasg) [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)], from Wikimedia Commons

אך אנו נתמקד כאן בסיפור של המושב, מאז הקמתו.

מושב לכיש נוסד ב-1955 על-ידי 3 גרעינים של תנועת בני המושבים: גרעין רגב שהגיע משדה בוקר, שם היו שומרי ראשו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שהגיעו לתדהר ומשם ללכיש; גרעין ערבה שהגיע מעין גדי, שם עבדו בחפירות מצדה; וגרעין אשל שהגיע מהאחזות תרשיש בשארם-א-שייח, ולפני כן מהאחזות דקל. האזור, שהיה אזור ספר ויישובו היה בסדר העדיפות הראשוני באתגר ההתיישבות הציוני של אותם ימים, היה חלק מתוכניתו של לובה אליאב ליישוב חבל לכיש, וליצירת גבול חוסם לפדאיונים לאורך הגבול הירדני, יחד עם ההאחזויות אמציה ונחושה.

 

בשנת 1960 החלה יק"א, החברה היהודית להתיישבות מיסודו של הברון הירש בביצוע תכנית לביסוסם של באר טוביה, כפר ורבורג ו-21 ישובים נוספים בחבל לכיש. הקמת מושב לכיש, רכישת האדמות והעברתם למנהל מקרקעי ישראל כמו גם עלויות הפיתוח והתשתיות, כולן נעשו במימונה של יק"א.

הישוב עלה על הקרקע, ראשית כהיאחזות נח"ל צבאית ולאחר שהתאזרח הפך כעבור כשנה ל"מושבוץ" –  שילוב בין מושב לקיבוץ. לאחר מספר שנים, שינה את פניו והפך למושב עובדים. ארבע שנות ה"מושבוץ" היו אילוץ שנבע מהתנגדות המוסדות המיישבים להקמת המושב, הם דרשו מהמתיישבים בלכיש להקים קיבוץ בגלל תנאי הטופוגרפיה של המקום ובגלל ההתנגדות לחברם לרשת המים הארצית. היה זה לוי אשכול, ראש המחלקה להתיישבות ושר האוצר דאז, שקבע לבקשתם כי הישוב יישא אופי של מושב ויחובר בקו 10 צול לרשת המים הארצית.

בטקס העליה לקרקע שנערך ביום 8.6.1955 עמדה מרגלית דהאן, חיילת נח"ל, לצד המסדר הפלוגתי, מול במת הכבוד ונוכח האורחים שהוזמנו לטקס, וקראה בקול את "מגילת היסוד" לפני שהוטמנה באבן הפינה. בנוסף לכל המכובדים, השתתף בטקס גם מנכ"ל משרד הבטחון דאז, מר שמעון פרס.

 

טקס בנחת אבן הפינה על ידי שמעון פרס ז״ל

בימים הראשונים שרר מתח רב וחשש מהבלתי נודע. חבל לכיש סבל מחדירות חוליות פדאיון. החברים משה שרף ז״ל, ואברהם זהבי ז"ל נרצחו בשדות הפלחה.

אט אט כחלק מתהליך טבעי של תחילת צמיחתו של יישוב, נישאו חברי ההיאחזות, והצטרפו משפחות צעירות שעבדו קשה כדי לשרוד את היומיום, הן מבחינת הפרנסה, והן מבחינת תחושת הביטחון.

ב-1.2.1960, יום המעבר מה"מושבוץ" למושב, נותרו ביישוב 17 משפחות בלבד. רוב המשפחות שהצטרפו במהלך השנים הגיעו באופן עצמאי, ולא באופן מאורגן (למעט המצטרפים מקיבוץ האון). ההצטרפות העצמאית הביאה עימה משפחות מכל קשת התפוצות. המשפחות שהגיעו, אומצו ונקלטו ע״י המשפחות הוותיקות ושובצו לעבודות השונות שנדרשו במושב. למרות שהקהילה לא התנהלה כקיבוץ, מאפיינים שונים אומצו מהתפיסה השיתופית-קיבוצית של הימים הראשונים ונותרו על כנם - כגון חגים, שנת הבר מצווה והעזרה ההדדית, והם משמעותיים בהתנהלות היומיומית ובמינוף המושב עד לימינו אנו. 

פרנסה
בתחילת ימיו כמושב, הוקם לכיש כמשק פלחה ובקר לבשר על שטחי המרעה הנרחבים סביב המושב. המשפחות התפרנסו בעיקר מגידול ירקות, משק חי ומהפלחה והבקר המשותפים. לאט לאט נוספו  גידול הפרחים, הוורדים בחממות, מטעי רימונים, אפרסקים, שזיפים, פקאנים ועוד, וכמובן - כרמי הענבים למאכל. בפן המשקי הכלכלי נותר ה"שיווק המאורגן" של התוצרת החקלאית של המשקים.

שנות ה-70 הביאו עימן פריצת דרך לייצוא סייפנים לבורסות הפרחים באירופה. אליהן הצטרפו הכלניות והוורדים ותחילת תקופת העדנה של פרח השעווה שהצליח מאוד בלכיש. כל משק קיבל מכסת 2 דונם לגידול לייצוא. עם ביסוס והגדלת שטחי הכרמים פחת לאיטו גידול פרחי השעווה והוקמה מערכת השיווק המשותף תחת שם המותג ״ענבי טלי״.

חיי קהילה
הקהילה היוותה את המשפחה הקרובה של המשפחות הצעירות שהקימו את המושב. החגים נחוגו יחדיו והיו למוסד מפואר, כל אחד תרם מכישוריו, ונוצרה מסורת. וכמו בכל משפחה גם אנו ידענו ויכוחים לוהטים שתרמו בסופו של דבר לחוסן.

מערכת חינוך התבססה כאן. בסוף שנות ה-60, הוקם בית ספר לכיתות א׳ במושב שפעל במשך שלוש שנים. בהמשך ילדינו למדו עם ילדי קרית גת ובמועצה האזורית - בנהורה, עד לתחייתו המחודשת והקמת בי״ס לובה אליאב בלכיש בשנות ה-2000.

סביב חגיגות העשור הראשון למושב הוקמו בית העם, לאחריו הוקמה בריכת השחייה המשמשים אותנו נאמנה עד היום.

אין ספק שההון האנושי ההולך וגדל, ובעיקר קליטת הבנים החוזרים, בשלוש שכונות ההרחבה שהוקמו, הוא המשאב המשמעותי ביותר לצד ניהול מוצלח של השיווק המשותף.

 

 

להרחבה: 

> סיפורי חברים

> אלבום תמונות מהשנים הראשונות בלכיש מבעד לעדשתו של משה קדם (ז״ל)

> סרט עם קטעים מתוך חגיגות ה-25 ללכיש שצולם בזמנו ע״י רפי בוקאי (ז״ל), ונערך מחדש ע״י ניצן שאול

 

בחגיגות שנת ה-60 (2015), יצא המושב סיור בעקבות שלושת הגרעינים המייסדים - גרעין רגב, אשל וערבה. לכבוד האירוע הופקו שלושה עיתונים, עיתון לכל גרעין, המביאים את רוח התקופה, והנושאים איתם הגרעין התמודד והרי הם לפניכם.

 

לכישה - עיתון גרעין רגב, הופק במסגרת חגיגות ה-60 למושב

 

לכישה - גרעין אשל, הופק במסגרת חגיגות שנות ה-60

 

לכישה - עיתון גרעין ערבה, הופק לשנת ה-60 למושב